אם היו אומרים לי לפני כמה שנים, שנעבור לגור במושב מרוחק בצפון הערבה, זה היה תרחיש שהייתי מסוגלת לדמיין.
אני חושבת שעם הקורונה הגיעה כמיהה למשהו רגוע יותר, להיות קרובים לטבע, להוריד הילוך.
הגיעה הבנה שאפשר גם אחרת, שלא חייבים להיות במירוץ. שלא חייבים כמו כולם. שיש אופציות שונות. שאפשר לקבל הרבה יותר, אם פתוחים לעוד אפשרויות.
קיבלנו מקום מוגן פתוח ומאפשר לילדים, קיבלנו אפשרות לצמיחה כלכלית נוספת.
והכי חשוב, שלא ציפינו בכלל, קיבלנו חברים חדשים וקהילה מחבקת.