| מרחב בְּאֵרִי
קיבוץ בְּאֵרִי הוקם במוצאי יום כיפור 1946, במסגרת 11 הנקודות. הקיבוץ נקרא על שם ברל כצנלסון, שבארי היה שמו העברי. הקיבוץ משתייך לתנועה הקיבוצית ולמועצה האזורית אשכול, כ-4 קילומטר מזרחית לרצועת עזה. בארי הוא היישוב הגדול ביותר בתחומי המועצה האזורית אשכול.
בשנים הראשונות הקיבוץ עלה על הקרקע באזור ואדי נחאביר, על שפכו של קניון באר שבע־עזה הקדום, מספר קילומטרים דרומית לקיבוץ בארות יצחק, משם יצאו המקימים. לאחר קום המדינה, הועתק הקיבוץ 3 קילומטר דרום מזרחה, לאזור עם שטחים נוחים יותר לעיבוד, ושם הוא נמצא עד היום.
מפעל דפוס בארי, שהוקם בשנים הראשונות של הקיבוץ הינו מקור הפרנסה העיקרי של הקיבוץ שהפך עם השנים לחלוץ בקביעת סטנדרטים ושיטות העבודה מיטביות בתעשיית הדפוס בארץ ובעולם.
אירועי ה־7 באוקטובר
עם תחילת מתקפת הפתע על ישראל, חדרו לקיבוץ משלושה מוקדים שונים, יותר ממאה מחבלים חמושים. הם ניהלו קרבות עם כיתת הכוננות והכוחות הראשונים שהוזעקו למקום.
בטבח השתתפו גם אזרחים עזתיים שהגיעו לקיבוץ, שתתפו בביזה ובמעשי הרצח. המחבלים גרמו להרס רב לקיבוץ, בין היתר על ידי הצתת מבנים ושטחים בקיבוץ. כוחות צבא ומשטרה גדולים, לחמו בעוז ובגבורה בפיקודו של תא"ל ברק חירם. לאחר לחימה קשה בה נהרגו למעלה משלושים לוחמי צה"ל, שוטרי משטרת ישראל וחברי כיתת הכוננות, שנמשכה עד יום שני בצהריים, הסתיים טיהור הקיבוץ ממחבלים.
קיבוץ בארי ספג את אחת הפגיעות הקשות ביותר במלחמה. מראות הזוועה שהותירו אחריהם מחבלי החמאס בולטים בכל פינה. במהלך הקרבות נרצחו מעל 90 תושבי הקיבוץ, נחטפו 11 מחבריו ושישה מהם נרצחו בשבי.
בשבוע השני ללחימה, דפוס בארי חזר לעבודה. החזרה לעבודה בדפוס הוותיק הראתה על עוצמתה של הקהילה שחיה בבארי, "אנו וכל מדינת ישראל רואים בכך סמל לתקומה, לא נשקוט עד אשר נשוב לאדמתנו מתוך חירות".
תושבי בארי החליטו על מעבר למגורים זמניים בקיבוץ חצרים עד לשיקום קיבוצם.
סרן (מיל') אלחנן מאיר קלמנזון, איש מוסד (בנו של הרב בנימין קלמנזון), הגיע באופן עצמאי מעתניאל לבארי יחד עם אחיו מנחם, ובהמשך הצטרף אליהם אחיינו איתיאל. הם חילצו בג'יפ ממוגן במשך 15 שעות מעל 100 מתושבי הקיבוץ.
לקראת סוף החילוץ נהרג אלחנן מאש מחבלים. בקרב זה נהרג גם סא"ל אלי גינסברג, שהיה מפקד יחידת הלוט"ר. במקביל, בעודו מטפל בפצוע שנפצע קשה, נהרג לוחם שייטת 13 רס"ל אופק רוסו.
במפגש בין חברי הקיבוץ למשפחת קלמנזון לאחר הטבח בבארי, צוטט מכתבה של חברת הקיבוץ: "אלחנן חילץ אותנו מחלון הממ"ד, כשהבית בוער… אחרי שעות ארוכות של מצוקה, הוא הגיע כמו מלאך ומיד נסך בנו ביטחון. הפנים שלו יישארו חקוקים בלבי לעד".
סיפורי גבורה
