סיפורים אישיים

הכירו את הסטאז’ר

  • 15-05-2016
  • אור בנגב ובגליל

 

 

  • במסגרת פינתנו “הכר את הסטאז’ר” יצאנו לשטח כדי לראיין את שירלי קרין-גרינבאום, סטאז’רית בכירה, רגע לפני שהיא יוצאת לגמלאות.

 

 

שירלי, ספרי לנו על עצמך –  איפה גדלת?

גדלתי בתל אביב, אפשר בעצם להגיד שאנחנו דור שלישי לתל אביביות. סבתא שלי עזבה את קיבוץ גבעת ברנר בגיל 20 לטובת שינקין.

 

 

איפה למדת?

למדתי בהדסה, המרכז הרפואי הטוב ביותר במזרח התיכון החדש.

 

 

איפה את גרה?

אני מתגוררת במדרשת בן גוריון (כן… כן… אני נוסעת כל בוקר 50 דקות לעבודה).

 

 

סטאז’ בסורוקה- ביש מזל בהגרלה או בחירה מודעת? 

בחירה מודעת לגמרי. הלכתי בעקבות האהבה-  בן זוגי, שיבדל לחיים ארוכים, חוקר חיות מדבר בסכנת הכחדה.

 

 

אז איך בסורוקה?

כל היתרונות של בית חולים גדול עם המשפחתיות של בית חולים קטן.

 

 

  • וכעת לשאלון:

 

מדים אפורים או חלוק לבן: 

מדים אפורים , ברור! סטייל מרידית’ גריי.

 

 

חדר אוכל או למשוך עד הצהריים בבית עם לחם וגבינה לבנה במחלקה? 

לא זה ולא זה!! ארוחת צהריים בקופסא מהבית.

 

 

בחדר ניתוח- כובע ירוק או לבן? 

ירוק! כובע לבן זה למקלחת.

הכירו את הסטאזר

 

מוטו לחיים?  

התמחות בוחרים ביום האחרון של הסטאז’.

 

 

 

למה רופאים בוחרים נגב?

  • אור בנגב ובגליל

 

 

  • בשנים האחרונות יותר ויותר סטודנטים לרפואה ורופאים צעירים בוחרים לעשות את הסטאז’ וההתמחות במרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה שבנגב. למה זה קורה? מה זאת תכנית ‘בוחרים מחר-בוחרים סורוקה’? ומה עוד נדרש כדי להפוך את הנגב וסורוקה למרכז רפואי מוביל?

 

 

זה לא סוד שישנם פערים בין אזור המרכז לפריפריה בכח־אדם ובתשתיות בתחום הבריאות. המחסור ברופאים ובאחיות במגזר הרפואי מורגש בדרום ביתר שאת, וישנו צורך בתכנית ארוכת טווח לתיקון המצב.

למול מצוקה זו מתפתחת בשנים האחרונות, ולא במקרה, תופעה חדשה: סטודנטים לרפואה הלומדים באוניברסיטת בן גוריון בנגב, ורפואנים מפקולטות נוספות ברחבי הארץ בוחרים לעשות את שנות הסטאז’ וההתמחות בבית החולים סורוקה בבאר שבע.

 

כך, נוצר מצב חסר תקדים כשלראשונה בהגרלת הסטאז’, בה סטודנטים בשנה השישית מכל רחבי הארץ מדרגים את בחירתם לבתי החולים השונים, הביקוש לסורוקה גבר על ההיצע, ולא כל הסטודנטים לרפואה שביקשו לעשות סטאז’ בבית החולים שבנגב קיבלו זאת עקב הביקוש הרב.

אז איך זה קורה ומה גרם למהלך החשוב הזה להתהוות?

למה רופאים בוחרים בנגב1

 

“יש פה הזדמנות מקצועית חסרת תקדים”

ד”ר ניצה היימן־נוימן, סגנית מנהל בית החולים סורוקה, תולה את השינוי במספר גורמים: “ראשית, יש פה הזדמנות מקצועית חסרת תקדים. במהלך הסטא’ז וההתמחות בסורוקה לוקחים הסטאז’רים והמתמחים חלק ביחידות ובמחלקות המובילות בארץ, משתתפים בהובלת תהליכים, הקמת ומיסוד תחומים חדשים ולומדים מהמומחים והניסיון המקצועי הרב. כל זאת עם חשיפה לקרקע פורייה למחקר ולהוראה אוניברסיטאית כבר מתחילת ההתמחות. יש כאן את רפואת הנשים והמיילדות המנוסה ביותר בארץ עם קרוב ל- 16,000 לידות בשנה, יחידה ארצית למחלות זיהומיות בילדים המובילה במחקר בארץ ובעולם, חדר הטראומה הגדול בארץ ומומחיות חסרת תקדים ברפואת חירום, באמצעות מערך מציל החיים בבית החולים. בנוסף, בית החולים בתנופת פיתוח יחידות ומחלקות ותכנית ‘בוחרים מחר בוחרים סורוקה’  היא חלק מהתנופה הגדולה”.

 

 

קהילת רפואנים צעירה וליווי למגורים ותעסוקה לבני הזוג

תכנית ‘בוחרים מחר-בוחרים סורוקה’ נוסדה בשיתוף המרכז הרפואי סורוקה, המשרד לפיתוח הנגב והגליל, הסוכנות היהודית, מפעל הפיס, מרכז המידע הארצי לנגב ולגליל, אוניברסיטת בן-גוריון ותנועת אור. היא הוקמה לפני כ-3 שנים בשאיפה לצמצם את הפערים בבריאות ולהגדיל את מספר הסטאז’רים והמתמחים הנקלטים בבית החולים.

למה רופאים בוחרים בנגב.jpg2

במסגרת התכנית זוכים הרפואנים לליווי אישי ולמידע בנושא מגורים בנגב, חינוך, תרבות ותעסוקה ולמפגשים וסיורים בנושא, קשר בין-אישי בין הסטודנטים לצוות הבכיר, סיוע בתעסוקה וביזמות לבן/בת הזוג, מנטורינג אישי וקבוצתי הניתן ע”י מתמחים ומומחים, השתייכות לרשת חברתית של רופאים צעירים ויצירת קהילת רפואנים צעירה. זאת בנוסף למענק שנתי של בין 12,000 ל-13,000 ₪.

“במסגרת הפעילות שלנו בתכנית בשלוש השנים האחרונות היינו בקשר עם למעלה מ-100 רפואנים”, מספרת ניקול שיבובסקי, יועצת מעבר במרכז הארצי להתיישבות בנגב ובגליל האמונה על ליווי הרפואנים. “חלקם צריכים סיוע בתעסוקה לבן או בת הזוג כי זה מה שישאיר אותם בנגב, חלקם מחפשים את הבית והישוב שמתאים להם, ואחרים רק זקוקים למידע על חינוך או תרבות, וזה מה שיעשה את ההבדל”.

 

“טיפלנו, למשל, ברופא מומחה בסורוקה שבת זוגו הגיעה מתל אביב והתקשתה במציאת עבודה בנגב”, מספרת ניקול. “ראינו את קורות החיים שלה, חיברנו אותה למשרה שיכולה להתאים לכישורים שלה והיום היא מנהלת פרויקט עירוני גדול בירוחם, מחוברת לעיר ונהנית מכל רגע”.

 

 

מחולון לישוב חדש בנגב

אביב ואתי הם גם דוגמא מעולה לשינוי שחל ברופאים עקב התכנית בשנים האחרונות. אביב גדל בחולון, והוא ובת זוגתו הגיעו לנגב בעקבות לימודי הרפואה שלו בפקולטה בבן גוריון. לאורך הלימודים והתכנית התאהב אביב בנגב ובסורוקה, החליט להישאר לשנת הסטאז’, והתחיל לחפש מגורי קבע באזור הדרום. כאן נכנס מרכז המידע הארצי לנגב ולגליל לתמונה ונציגי המידע הציעו לזוג, כחלק מהליווי, אפשרויות שונות למגורים בבאר שבע ובישובים הסמוכים, כשאחת מהאפשרויות הייתה הישוב החדש כרמית. “לשמחתנו הזוג אהב את הישוב החדש שבצפון הנגב”, מספרת ניקול, “וכיום אביב ואתי הם חלק מקהילת כרמית, קנו מגרש בישוב ובחודשים הקרובים יתחילו את בניית הבית הפרטי שלהם. גם כאן בית החולים סייע בקשרים עם גורמי ההתיישבות, שהפכו החלום למציאות”.

 

 

“צופים להגדיל את מספר הרופאים בעוד עשרות אחוזים”

כאמור, מטרת התכנית היא להגדיל את מספר הרופאים בנגב בכלל ובבית החולים סורוקה בפרט. הצלחת התוכנית תאפשר להגדיל בתוך 5 שנים את מספר הרופאים ב”סורוקה” ב-75  ובסה”כ בשילוב עם ה”גידול הטבעי” (15 רופאים בשנה) במספר הרופאים תביא לתוספת של כ- 150 רופאים בבית החולים ב 5 השנים הקרובות.

 

“אנחנו מאמינים כי הליווי והיחס האישי שמקבלים הסטאז’רים המשתתפים בתכנית מסייע להם לעבור את השנה הזאת ביתר קלות” אומר ירון שיפוני, מרכז התכנית מטעם הסוכנות היהודית. “הליווי מחבר אותם לאפשרויות השונות שהנגב מציע ומאפשר להם לחשוב בצורה רצינית על הישארות ארוכת טווח כאן. כל אלו, בנוסף לאופק מקצועי ומאתגר שמציע בית החולים וקפיצת המדרגה שעובר הנגב בשנים האחרונות, מסייע לסטאז’רים להישאר להתמחות שלהם בסורוקה ולהקים את ביתם כאן בנגב”.

משפחת דונחין – מהולנד לבאר שבע

  • אור בנגב ובגליל


 

יש מישהו בבית: עופר (49) ליה (40) מיכאל (בן 7) דניאל (בת 3) ישי (בן 2)

 

משם לכאן: עופר גדל בארה”ב וליה בנתניה. לפני שנה וחצי עברו מרוטרדם שבהולנד לעומר. בקרוב עוברים לבאר שבע.

 

אין כמו בבית: גרים בשכירת בעומר בבית פרטי על דונם. בקרוב עוברים לדירה שרכשו בשכונת “רמות האנדרטה”

 

הבוקר בא ולעבודה: עופר ראש המחלקה להנדסה ביו רפואית באוניברסיטת בן גוריון, ליה מורה לפילטיס.

 

למה עברנו? בתחילה עברו ליישוב עומר בעקבות עבודתו של עופר. החליטו לעבור לשכונת רמות בשל ריכוז גדול של ילדים הלומדים בגן ובבית הספר הדו-לשוניים שבעיר. עופר מסביר על החלטתם לשלב את ילדיהם בחינוך הדו לשוני: “חשוב לנו שהילדים יהיו חשופים לסביבה בה הם חיים ולא יתעלמו מחלק מהאוכלוסייה המקיפה אותנו. הגן ובית הספר משקפים את עולם הערכים שאנו מעוניינים להקנות לילדינו ואין לזה שום קשר לעמדה פוליטית”.

 

על מה מוותרים?

כשחזרנו לארץ, כל אחד מבני המשפחה עשה את הוויתורים שלו: מיכאל מאוד אהב את בית הספר הקודם שלו ברוטרדם וכך גם אנחנו. למיכאל התאים הקור ההולנדי וליה מתגעגעת לנוף הירוק. סה”כ לומדים להתמקד בחיובי ולשים את הגעגועים מאחור ובעניין מזג האוויר עופר מוסיף “הערבים תמיד קרירים ונעימים – הקיץ פה הרבה יותר נעים מהקיץ בתל אביב”.

 

מסר למתלבטים

החיים בדרום מאוד מוגדרים ומוכתבים לפי הקהילות שכל אחד מתחבר אליהם. ממליצים לכל אחד לבחור את הקהילה שאליה הוא מתכוון להתחבר – בחירה נכונה יכולה להשפיע מאוד לטובה על הקליטה פה.

 

מבוסטון לנגב: “חשבתי שנמות כאן מחום”

  • אור בנגב ובגליל
  • עבור רייצ’ל ואדם הייתה זו הגשמת “החלום הישראלי” – ציונות, חיי קהילה וסטארט-אפ בארץ הקודש אמנם לא חציית ים סוף וגם לא נדודים ארוכים במדבר, אבל בהחלט סיפור עלייה מרגש לקראת חג החירות של זוג שהגיע “הביתה”: מבוסטון מסאצ’וסטס לרתמים, רמת הנגב בשלושה חודשים

 

כשרייצ’ל ואדם הופקינס, נכנסו באישון לילה ליישוב הקטן רתמים שבמועצת רמת נגב המדברית, הם התקשו להאמין למראה עיניהם – עשרות מתושבי היישוב חיכו להם עם אוכל, מצעים, מזרנים וצעצועים לילדים. “זאת הייתה חוויה מדהימה, באותו רגע הבנו שאין מקום אחר בו היינו רוצים לחיות”.
בראיון עם אדם (33) עורך דין במקצועו ורייצ’ל (33) מורה לחינוך מיוחד, שניהם ילידי בוסטון, קשה שלא להתפעל מההתלהבות המדבקת, בה הם מתארים את חייהם החדשים בארץ. דרך סיפורם ניסינו להתחקות אחר סוד הקסם של היישוב רתמים אשר במועצת רמת הנגב.
אדם, ספר לנו על רעיון העלייה, באיזה שלב בחיים זה פגש אתכם?
“אף פעם לא חשבנו על עליה כשגדלנו בבוסטון. אני לא בטוח מתי צץ הרעיון לראשונה, אבל כשנולד לנו הבן הראשון, החלטנו לקחת חלק פעיל בהתמודדות של מדינת ישראל. לא רצינו להיות מהאנשים שרק יושבים בצד ומנסים להגן על ישראל, רצינו ממש לתרום ולהיות חלק מהמדינה, על מנת שילדינו יוכלו לגדול בה”.

 

ספר לנו על המעבר עצמו. היו חששות?
“אמרתי לאשתי שאנחנו צריכים לעבור לארץ, והמקום האחרון שחשבתי שנעבור אליו הוא המדבר, הנגב. , חשבת שנמות בנגב (צוחק קצת).. שיהיה חם בטירוף, לא נוח ושנהיה אומללים.
בקיץ 2014 קיבלנו הצעה לעבור בחודש נובמבר לרתמים – לאחר ששוחחנו עם כמה אנשים, בהחלטה מהירה אך בלב שלם, מכרנו את כל הרכוש בארה”ב ועלינו לארץ – מתוך ההבנה שהילדים צעירים ולכן זה העיתוי הנכון ביותר עבור המשפחה.
עבורי זאת הייתה הפעם הראשונה בה ביקרתי בארץ, רייצ’ל ביקרה כאן מספר פעמים בעבר”.

באילו קשיים נתקלתם?

“ידענו שזה לא הולך להיות קל, אך בדיעבד לא היינו משנים שום דבר. היינו חדורי מוטיבציה וידענו שלא משנה באילו מכשולים ניתקל – נצליח להתמודד. עם הרבה עזרה מארגון נפש בנפש וממשפחות ביישוב, צלחנו את המעבר. כשאנשים באים בגישה הנכונה ועם משאבים פנימיים – הדברים מסתדרים.”

 

איך עברו עליכם החודשים הראשונים בארץ?
“אנחנו ברי מזל שהייתה לנו את תמיכת הקהילה ברתמים. מכיוון שלא הייתה לנו מכונית – נעזרנו באנשים כמעט בהכל – מהזמנת מצרכים בסופר, דרך הסעת הילדים לרופא ואף ליווי לבנק על מנת לוודא שהכל מסתדר. אנשים בארץ מתלוננים על הבירוקרטיה כאן, אבל ככה זה בכל מקום בעולם, ישראלים אוהבים להתלונן על המדינה הרבה (צוחק אדם)”.

אדם ורייצ'ל מרתמים

מה היתה תגובת המשפחה והחברים בארה”ב למעבר?
“הסבים והמשפחה חששו שיתגעגעו לילדים, אבל כשהגיעו לבקר, הם ראו כמה אנחנו והילדים מאושרים כאן. לכן, הם עדיין עצובים קצת שאנחנו לא לידם, אבל שמחים בשבילנו. בסופו של דבר זאת החלטה שלנו, רצינו להיות כנים עם עצמנו ולעשות את ההחלטה שאנחנו שלמים איתה וטובה לנו.
לפני 30 שנה כשאנשים עשו עלייה, הם לא ידעו מתי תהיה שיחת הטלפון הבאה שהם יעשו, מה שגורם לי להבין שהיום זה קל יחסית למה שהיה בעבר. מכניס פרופורציות”

 

איך הסתדרתם מבחינת עבודה?
“יום אחד, אשתי נתקלה במודעה בה חיפשו דובר אנגלית לעסק סטארט-אפ הממוקם בלהבים. חשבתי שזה רעיון נחמד לעבודה זמנית בגלל המיקום בדרום ובגלל שאני דובר אנגלית. ברוך השם זה הסתדר מעולה – עכשיו אני אחד מארבעת השותפים שבונים את החברה, ואשתי רייצ’ל גם היא חלק מצוות ההנהלה. הסטארט-אפ שלנו מספק פתרונות בבניה וקידום אתרים, כמו גם סיוע בשיווק דיגיטלי וניו מדיה (רשתות חברתיות)”.


כיצד מתבטא החיבור בין חיי הקהילה לדת ביישוב?
“אנחנו קהילה דתית-מסורתית. כולם שומרים שבת, אך לכל משפחה יש את ההגדרה שלה למהו אורך חיים דתי, חלק מהמשפחות מסורתיות יותר וחלק פחות – וזה עובד מצוין.
יש בית כנסת אחד, כאשר חלק מבני הגרעין הם ספרדים וחלק אשכנזים, אבל זה איכשהו מתמזג לנוסח אחד, תפילה נוסח “רתמים” אנחנו קוראים לזה.
 

ניגון נוסח רתמים?                                                                                             

“כן, הניגון באותו יום נקבע לפי האדם הראשון שעולה להקריא, מה שמאפשר שילוב בין השניים (ספרדי ואשכנזי)”

 

מה הוא הדבר שאתם הכי אוהבים ברתמים?
“בניגוד לארצות הברית, שם למרות המשפחה והחברים, היה לנו את הבית שלנו ואת המשפחה הגרעינית בלבד.  פה ברתמים, הילדים יכולים להסתובב חופשי ואתה מרגיש חלק מקהילה חזקה שבה כולם בשביל כולם. בנוסף, כאן אתה מרגיש שאתה משפיע על אופי הקהילה, לוקח חלק במשהו ייחודי וחדש. בעינינו אנחנו לוקחים חלק בחזון של בן גוריון – ליישב את הנגב, לבנות את המדינה.”

 

 

ולסיכום, אילו אנשים הייתם רוצים לראות מצטרפים לרתמים?
“אנשים בראש פתוח, שמעוניינים בעשייה חברתית  ועם רצון לבנות משהו חדש.”

 

 

  • רתמים – תעודת זהות

איפה: רתמים משתייך למועצה אזורית רמת הנגב, ושוכן כשלושה ק”מ צפונית-מערבית לרביבים וכחצי שעה נסיעה לבאר שבע.

מקום עם אופי: רתמים הוא יישוב קהילתי בעל צביון דתי. רתמים הוקם כקיבוץ של תנועת הקיבוצים בתחילת שנות ה-80. בתחילת שנות ה-90, בשל קשיים חברתיים וכלכליים, קיבוץ רביבים הסמוך פרש את חסותו על רתמים שעמד לפני פירוק. מרבית התושבים עזבו ומבני הציבור והבתים הוסבו לחדרי אירוח וחדרים לשיכון עובדים.

באוגוסט 2009 אוכלס המקום מחדש ע”י קבוצת חברים שלמדו יחד במכינה הקדם צבאית “עצמונה”, שהגיעו להתיישב במקום עם חלום ליישב את הנגב, בתמיכתם של מנהל מקרקעי ישראל, משרדי הממשלה וסיוע רב של “החטיבה להתיישבות” ו”תנועת אור”.

כיום מונה היישוב כ-80  משפחות דתיות מזרמים שונים, מתוכנן לגדול עד לאוכלוסייה של  כ-300 משפחות ולהוות יישוב קהילתי מרכזי במועצה אזורית רמת נגב.

תרבות ופנאי: התרבות ברתמים תופסת מקום חשוב ומרכזי בחיי הקהילה. ביישוב פועלת וועדת תרבות האחראית על פעילויות התרבות והפנאי, ביניהן: מפגשים חברתיים אחת לחודש, חגים משותפים, קידוש בשבתות ובקיץ נערכת לעיתים גם סעודה שלישית, ערבים נפרדים לנשים ולגברים, טיולים, ערבי שירה, לימודי תורה, ירידים מקומיים ועוד.

בנוסף מתקיימים חוגים וסדנאות: התעמלות ומחול לנשים, עיסוי תינוקות, הדרכה הורית, משחקי כדורסל, ושיעורי טאי-צ’י לגברים.

גם קיבוצי הסביבה והמועצה האזורית בפרט, מציעים מגוון רחב של פעילויות תרבות, חוגים ופעילויות לכל המשפחה. ברתמים ניתן למצוא: בריכת שחייה, גני משחקים, משחקייה, מועדון.

חינוך: בתחומי היישוב ישנן 6 מסגרות לגיל הרך החל מגיל 0 ועד סיום גן חובה.

מרבית ילדי היישוב לומדים בבית הספר היסודי דתי “קול יעקב” בירוחם.

ילדי התיכון לומדים באחד מהתיכונים, הישיבות והאולפנות האזוריים – במצפה רמון, בירוחם, בדימונה ובבאר שבע.

אפשרויות דיור: רתמים מעוניינים לקלוט משפחות דתיות הרוצות לגור בנגב, בקהילה דתית חמה, אכפתית ואידיאולוגית.

כל הבתים ביישוב מאוכלסים אולם קיימים קרוואנים בגדלים שונים פנויים לאכלוס בהשכרה.

 

 

 

 

“בשבילי EMC היא שילוב של מקום עבודה ביתי ונעים עם הזדמנות למקפצה בקריירה”

  • 11-05-2016
  • אור בנגב ובגליל

 

 

  • אנה מיכאלי, ראש צוות פיתוח בחברת ההייטק EMCבבאר שבע, הגיעה לפני שלוש שנים כבוגרת טרייה של האוניברסיטה ומאז התקדמה במהירות, כשכיום היא מנהלת את הצוות. יצאנו לבדוק איך זה קורה ומה סוד הקסם של EMC בנגב.

 

לפני כשלוש שנים הגיעה אנה מיכאלי, אז בוגרת טרייה של החוג למדעי המחשב באוניברסיטת בן גוריון, לעבוד בחברת ההייטק העולמית EMC, בשלוחה החדשה שפתחה בנגב. היא התקבלה לעבודה ללא כל ניסיון קודם והתחילה את דרכה כמפתחת. היום אנה היא ראש צוות פיתוח, מנהלת פרויקטים ועובדים, כשלפניה עוד עתיד בחברה. “יש פה הזדמנות אדירה למקפצה בקריירה” אומרת אנה מיכאלי. “בניגוד למקומות אחרים, שבשביל לקבל אותך דורשים ניסיון של כמה שנים, קיבלו אותי לעבודה היישר מהלימודים, כמובן לאחר בחינה וראיונות, אבל ברגע שהוכחתי את עצמי ידעו להעריך את זה ונתנו לי להתקדם ולצמוח. ההתפתחות המקצועית פה היא מדהימה”.

“מעבר לזה יש פה אווירה מאוד מיוחדת” ממשיכה אנה. “יש תחושה של משפחתיות ושל יחד, זה לא כמו במקומות אחרים שבאים, עובדים והולכים הביתה. כאן כולם מכירים את כולם, המנהלים יודעים איך קוראים לבני הזוג ולילדים של כל עובד, בערב עושים דברים משותפים יחד – זה משהו אחר”.

אנה מיכאלי

 

 

אנה היא רק דוגמא אחת לאופי העבודה ולייחודה של חברת EMC בנגב. החברה פתחה בבאר שבע מרכז מצוינות, אשר צמח מעשרות בודדות של עובדים לכ-100 עובדים, כמעט כולם תושבי הדרום או כאלו שעברו אליו. כשמסתובבים במשרדים המעוצבים, לא קשה להבחין באווירה המיוחדת: פינת אוכל נעימה ומזמינה ומודעות על אירועים, תחרויות וחידות בין העובדים.

“כן, אתם לא טועים” מחייכת מאיה הופמן-לוי, מנהלת מרכז המצוינות של EMC בבאר שבע, “יש בEMC- משהו  ייחודי, גם בהיבט המקצועי וגם ברוח המקום ובאנשים, ויש בה את הגמישות הנדרשת לפעול בסביבה חלוצית ומאתגרת הנתונה לשינויים רבים. המיקום של הפארק מעצים את הקשר המצוין שלנו עם האוניברסיטה שמתבטא בגיוס כוח אדם, כמו שאתם רואים. כיום הגענו למצב שבו 85% מהעובדים שלנו גרים בנגב ואנו פועלים, בשותפות עם גופים כמו מרכז המידע הארצי לנגב ולגליל, על מנת לסייע למשפחות עובדינו בנושאי תעסוקה, דיור, חינוך ופנאי”.

בימים אלו מוצעות ב-EMC, הפועלת בעולם ניהול תשתיות ה-IT (טכנולוגיות מידע) ומאיצה את המסע למחשוב ענן, משרות בכירות ותפקידי ניהול, לצד משרות לבוגרים טריים, שניתנת להם הכשרה במקום. “אני מזמינה את כל מי שמתאים וגר בנגב, או רוצה לעבור לנגב, להגיש קורות חיים”.